1שלא א לחלל את השם כו'. והקשה על רבינו ז"ל הביאור מר' יוסף מקרעמניץ ז"ל וז"ל יש להקשות איך בא לאו זה ללאו לא יהי' לך הי' לו לפרש כל דיני ע"ז זה אחר זה אלא ודאי ללמדך בא למה אסרה תורה השיתוף על ידי מחשבה והיכי מצינו שענש' התורה על המחשבה לכך מביא שלא לחלל את השם ר"ל אם אדם עובד את השם יתעלה והכל רואין שהוא תמיד הולך בדרכי השם יתעלה וא"כ חושבין אותו שהוא צדיק גמור ואם הקב"ה שולח פורענות עליו לפי שאין עובד בלב שלם לפי שהוא מסופק אם כל היכולת בידו של הקב"ה דהוא חושב שיש אחר שיש ג"כ יכולת א"כ יאמרו הבריות אין גמול ואין עונש ומתוך כך נתחלל השם ח"ו לכך כתבה לא יהי' לך אלהים אחרים כדי שיאמרו הבריות אם הוא הולך בדרכי השם דילמא הוא חושב מחשבה זרה לכך באו פורעניות אלו עליו ולא יתחלל השם לכך סמך לאו דחילול השם ללאו לא יהי' לך עכ"ל, הנה קושיתו של הביאור הוא באמת קושי' גדולה אבל תירוצו צריך תבלין כי מ"ש ללמדך בא למה אסרה תורה השיתוף כו' נראה שכוונתו דמלאו שלא לחלל נלמוד את זה דענשה התורה על המחשבה ובאמת אין אני רואה שום לימוד מזה כאן דאם נאמר דאין עונשין על המחשבה אפי' בלאו דע"ז אז בודאי לא הי' בא פורעניות על אדם שאינו עובר שום עבירה אלא מה שעובר במחשבה וא"כ לא נשמע מכאן דעונשין על המחשבה אם לא הי' ידעינן את זה ממקום אחר דבע"ז הקב"ה מעניש על המחשבה כמ"ש הגמ' קידושין מ' ע"א דעל הא דאיתא שם מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה הקשה הגמ' ואלא הא דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם אמר ראב"י ההוא בע"ז הוא דכתיב דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה וא"כ בשביל זה כדי שנשמע מכאן שענשה התורה על המחשבה כמ"ש הביאור עדיין לא היה לו לרבינו לסמוך את הלאו דלא יהיה לך ללאו דלא תחלל כיון דמכאן לא נשמע מזה כלום, ותו ק"ל על הביאור דהיכי יכול לומר ללמדך בא למה אסרה תורה השיתוף ע"י מחשבה כוונתו דמשום לאו דלא תחלל אסרה תורה השיתוף ונראה דאם לא הי' מצווין על לאו דלא תחלל אז לא אסרה תורה השיתוף ע"י מחשבה ובאמת נ"ל דזה אא"ל דבתשובת שערי אפרים ומעיל צדקה פסקו שב"נ מוזהר על שיתוף עי' מחה"ש סי' קנ"ו ובספרינו פני משה הל' יסוה"ת פ"א הל' ו' מחודש ד' הוכחנו בהכרח גמור דר' יוחנן סנהדרין נ"ו ע"ב דסובר אלהים זה עכו"ם וכן הוא אומר לא יהי' לך וגו' סובר דעכו"ם מוזהר על מחשבת ע"ז וגם הראתי לדעת שם שהרמב"ם הל' מלכים פסק בזה כר"י וא"כ לפום הש"א ומע"צ הנ"ל צ"ל דגם ב"נ מוזהר על שיתוף מחשבת ע"ז הא ב"נ לא מוזהר על לאו דלא תחלל דאל"כ הי' לו להגמר' סנהדרין שם לחשוב שמנה מצות בב"נ והגמ' לא חושב אלא ז' ואי"ל כמ"ש רבא סנהדרין ע"ד ע"ב על קידוש השם אינהו וכל אבזרייהו דבשלמא על קידוש השם שפיר קאמר רבא כמ"ש רש"י שם ד"ה אבזרייהו ת"ל כל מידי דשייך בהו וקדושת השם שייכא בהו דאם אומר לו לעבור על אותן מצות או יהרג ואם לא יקדש את השם יעבור עליהם הלכך האי נמי בכללן הוא עכ"ל אבל על לאו דלא תחלל ל"ל הכי דנהי דאם עובר על ז' מצות על דרך חילול השם בזה יכלינן למימר דנכלל הלאו דלא תחלל עם הז' מצות אבל כיון דלאו דלא תחלל קאי גם על דברים המותרין אם עושן בדרך חילול השם א"כ אם היה ב"נ מצווה ע"ז אז הי' לחשוב שמנה מצות בב"נ אע"כ דלא מוזהר ב"נ על לאו דלא תחלל ואפ"ה אסרה התורה שיתוף מחשבת ע"ז בב"נ א"כ מוכח דאפילו בלא לאו דלא תחלל ג"כ היו מוזהרין על מחשבת שיתוף ע"ז, אלא על קושיא זו היה א"ל דהביאור ל"ס כמו שכתבנו בספרינו פני משה אלא סובר כמו שכתבנו לעיל מל"ת א' מחודש י"א דרבינו והרמב"ם פסקו כר' יצחק דעכו"ם אינו חייב על ע"ז עד דפלח אבל אינך קושיות הנ"ל קשה על הביאור, וע"כ נ"ל דצ"ל בכוונת הביאור דמש"ה סמך רבינו הלאו דלא תחלל ללאו דלא יהי' לך להורות שיהא נזהר האדם מלעבור להשתתף במחשבה כיון דענשו גדול מאד דכיון דעבר על זה ממילא עבר גם על לאו דלא תחלל כמ"ש הביאור וכשעבר על לאו דלא תחלל ענשו גדול מאד דלעבירה זו לא מכפר אלא מיתה כמ"ש רבינו לקמן וע"כ סמך את השני לאוין אלו להורות גודל עונש השיתוף ואם באמת כוונת הביאור כך היתה אז צריך קצת תיקון כמובן. אבל עדיין ק"ל מנ"ל לומר דאם פורעניות בא על אדם גדול אז יבא מזה חילול השם מדוע לא נאמר שיסורין של אהבה הם כדכתיב כי את אשר יאהב ד' יוכיח וכמ"ש הגמ' ברכות ה' ע"א אם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם ופירש"י ז"ל הקב"ה מייסרו בעוה"ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכיותיו ותו ק"ל דלהביאור היכי משכחת יסורין של אהבה הא יכול לבוא מזה חילול השם וקדב"ה שומר את התורה והיכי יכול לשלוח על אדם גדול שלא עשה שום עבירה יסורין של אהבה ובאמת מקרא מלא כי את אשר וגו', ואפשר דהביאור סובר דיסורין של אהבה לחוד ופורעניות לחוד ומש"ה נזהר ולא כתב יסורין אלא פורעניות עי' רש"י יומא פ"ו ע"א ד"ה באמור להם ותראה משם ראי' לביאור דגם רש"י ל"כ יסורין אלא פורענות:1וכשאני לעצמי נ"ל בס"ד דמש"ה הפסיק רבינו בלאו דלא תחלל בין הלאוין דע"ז להורות כמ"ש האלה המצות ממהר"ם חגי"ז ז"ל מצוה רצ"ה וז"ל ודע כי עון זה מצינו שחמור מע"ז שעלי' וויתר הקב"ה ועל חילול שמו הגדול לא וויתר ותשובה ויסורים ויוה"כ תולין ומיתה ממרקת ע"כ וא"כ י"ל דזה ג"כ כוונת רבינו להורות שחמור מע"ז דאי הוי הביא מתחלה עוד מקודם לאו דלא יהי' לך אז לא הי' ידעינן את זה כיון דיכלינן למימר דמשום איזה טעם אחר הביא מתחלה אבל ממה שמפסיק משינוי זו איכא למילף כמ"ש, אבל עדיין אינו שוה לי דאפילו כשהי' מונה במקום ששאר מונה המצות מנאום ג"כ שפיר ידעינן מחומר העונש גופא דחמור מע"ז כמ"ש האלה המצות, וע"כ נ"ל דטעם אחר היה לרבינו בזה דרצה ליישב שני קושיות גדולות שקשה עליו ובשינוי זה מיושב בס"ד שפיר. דלכאורה קשה על רבינו דלמה התחיל למנות את המל"ת תחלה למה לא מנה מתחלה את העשין כמו שמנה הרמב"ם בסה"מ ואינ"ל משום דבגמ' מכות כ"ג ע"ב איתא דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמנה עשרה כנגד איבריו של אדם כו' ונאמר דמשם למד רבינו דכיון דחושב הלאוין תחלה מוכח מזה דצריך למנות ג"כ תחלה, דזה אא"ל דכיון דרבינו סובר דאנכי ד' אלקיך עשה ומנה אותה לתחלת מ"ע לקמן בחלק העשין א"כ קשה עליו כיון דחזינן דקדב"ה התחיל בעשין תחלה אנכי וגו' מדוע לא נילף מזה דצריך למנות את העשין במנין המצות ג"כ תחלה דבשלמא הגמ' דמכות י"ל דכיון דקאמר שם הטעם על המנין דהלאוין הם כנגד ימות החמה והעשין כנגד אבריו של אדם וכיון דנקיט הגמ' את כל מספר המצות ביחד ואח"כ מחלקם לשני מספרים ע"כ נקט אח"כ את מספר הגדול תחלה כי כן היא דרך המונים אבל לענין מנין המצות כל פרט ופרט בפ"ע בוודאי דצריך להתחיל בעשין תחלה כנתינתם בסיני, הן אמת שראיתי בנתיבות עולם ז"ל על קיצור הסמ"ג שכ' בריש ספרו דמש"ה מנה רבינו הלאוין תחלה על דרך הכתוב סור מרע ועשה טוב וג"כ עוד טעמים אחרים עי"ש אבל כל זה אינו שוה לי כיון דסוף סוף קשה דהי' לו למנות כנתינתם בסיני הא חדא קושיא מה שקשה על רבינו.2ועוד קשה עליו הקושיא שהקשה התשב"ץ ז"ל ח"א סי' קל"ט על הרמב"ם ז"ל דסובר ג"כ דאנכי וגו' עשה והקשה עליו מגמ' הוריות ח' ע"ב דאיתא שם איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז מוכח משם דאנכי לא הוי עשה דאל"כ הוי אנכי מצוה הראשונה והאיך אמר הגמ' דע"ז מצוה הראשונה אלא על הרמב"ם י"ל כמ"ש הלב שמח ז"ל מ"ע א' וז"ל ואין זו קושיא כלל כי אנכי ולא יהי' לך שתיהן גם יחד הרחקה הן מן ע"ז והענין בהן אנכי אלהיך ולא אחר אין הבדל ביניהן אלא שזו מ"ע להאמין שהוא אלהי וזו מל"ת שלא לתת האלהות לאחר עמו וצדקו א"כ במ"ש שהע"ז היא המצוה שנא' בתחלה כו' עכ"ל וכל זה י"ל על הרמב"ם דסובר דאנכי עשה על האמנת אלהות כמ"ש בסה"מ מ"ע א' אבל על רבינו דכ' מ"ע א' דאנכי עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני ע"י משה רבינו הוא ד' אלהים שהוציאנו ממצרים לא יכלינן לתרץ כמ"ש הל"ש כיון דל"ס רבינו דאנכי עשה על האמנת אלהות עי' לקמן מ"ע א, מחודש י' שהבאתי בשם העיקרים שגם הוא מפרש את העשה דאנכי כמ"ש רבינו וכתב דאנכי לא הוי עשה בהאמנת אלהות אלא מפסיק אחר וא"כ כיון דלא יכלינן למימר אליבא דרבינו כמ"ש הל"ש נשאר עליו קושית התשב"ץ הנ"ל ומשום הני שני קושיות נ"ל בס"ד דהפסיק רבינו בהלאו דלא תחלל בין הלאוין דע"ז כדי להורות בזה לתרץ מעליו את קושיות הללו:1דעל קושיות התשב"ץ י"ל דרבינו סובר דכוונת הגמ' בהוריות הוי אומר זו ע"ז על עשר מצות שנצטוו במרה דבאותן עשר מצות היו הז, מצות ב"נ ג"כ כמ"ש הגמ' סנהדרין הנ"ל ובז"מ ב"נ הי' ע"ז המצוה הראשונה כמ"ש ר' יצחק סנהדרין שם ויצו זה עכו"ם וא"כ בוודאי דכן נאמרו לישראל במרה ע"ז תחלה כיון דהגמ' אמר עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן ב"נ והוסיפו עליהן כו' ועי' בבאר שבע ז"ל בהוריות שם שכ' דהגמר' קאי על מצוה ראשונה שנצטוו ב"נ ולקמן מ"ע א' מחודש י"ב כתבנו הטעם דמדוע לא קאמר הב"ש דהגמ' אזיל על עשר מצות שנצטוו במרה משום דהגמרא דהוריות אזיל שם אליבא דר' ישמעאל ור' ישמעאל ל"ס כהאי ברייתא דסנהדרין דעשר מצות נצטוו ישראל במרה וכן הביא הב"ש שם בשם המכילתא כן כתבנו לקמן מ"ע א', אבל כאן נ"ל בס"ד לומר דר' ישמעאל בהמכילתא באמת לא פליג על הבריי' דעשר מצות אלא ר' ישמעאל פליג בזו עם הברייתא דהברייתא סובר דגם על דינין נצטוו במרה ור"י סובר דעל דינין לא נצטוו אלא בסיני כמ"ש המכילתא בשם ר"י מובא בב"ש שם אבל בזה דהז' מצות ב"נ ושבת וכיבוד אב ואם י"ל דגם ר"י סובר דבמרה נצטוו וממילא מיושב גם בזה הצ"ע שהניח הב"ש שם דמה הקשה הגמ' הוריות אח"כ על ר' ישמעאל והאמר מר עשר מצות נצטוו כו' הא ר"י ל"ס כהא דאמר מר דר"י סובר דעל דינין בסיני נצטוו כן הקשה הב"ש והניח בצ"ע אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דסובר הגמ' דאף דפליג ר"י בדינין על האי ברייתא אבל בשאר דברים באמת סובר כהברייתא דבמרה נצטוו, ועל הקושי' שהקשה הב"ש שם על פירש"י דאמאי לא הקשה הגמ' הוריות דהחודש הזה לכם הוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל במצרים ולכאורה גם על פירושינו קשה קושיא זו, אלא ע"ז י"ל דכיון דבשאר מצות הי' השבע ב"נ ג"כ והז' ב"נ הן היו גם קודם החודש הזה לכם ע"כ לא הקשה הגמ' מהחודש הזה אלא והא אמר מר עשר מצות כו' ופירושא של קושיות הגמ' היא כמו שכתבנו עשין א' מחודש י"ב דהגמרא הקשה מר' יוחנן דסנהדרין שם דסובר דעל דינין נצטוו ב"נ תחלה דגמר מויצו זה דינין עי"ש ותבין, וא"כ ממילא ל"ק גם על רבינו קושיות התשב"ץ הנ"ל כיון דהגמ' אזיל בהוריות שם על מצות שנצטוו במרה ע"כ אמר הגמ' דעל ע"ז נצטוו תחלה ולפי הנ"ל דקושיות הגמ' דהוריות מעשר מצות לא הי' אלא אליבא דר' יוחנן כמו שכתבנו לקמן מ"ע א' אבל אליבא דר' יצחק דסנהדרין שם דסובר ויצו זה עכו"ם באמת ל"ק קושיות הגמרא דהוריות מהברייתא דסנהדרין א"כ ממילא לר' יצחק אמת היא דעל ע"ז נצטוו במרה תחלה כיון דלא קשה לדידי' קושיות הגמ' דהוריות מהברייתא דעשר מצות ועי' לעיל מל"ת א' מחודש י"א שהוכחנו בס"ד דרבינו סובר דהלכה כר' יצחק וגם בתש' רמ"א סי' י' כתב כן דהלכה כר' יצחק וא"כ ממילא נצטוו ישראל במרה תחלה על ע"ז ובמרה בודאי דלא נצטוו אלא על חד לאו דע"ז דל"ל דנצטוו במרה על כל הד' לאווין דע"ז דנאמרו בעשרת הדברות דא"כ היכי קאמר הגמ' דעשר מצות נצטוו במרה הא י"ג הם אעכ"מ דלא נצטוו במרה אלא על חד לאו דע"ז ומסתמא על לאו דלא יהי' לך כמובן, וא"כ ממילא מובן החילוק שבין צוות המרה לצוות דסיני מלבד דבסיני נצטוו על כל התרי"ג מצות יש עוד חילוק זה דבמרה לא נצטוו אלא על לאו דלא יהי' לך ובסיני נצטוו בזה אחר זה בעשרת הדברות על ז' לאוין דע"ז.2וא"כ ממילא מיושב בס"ד מרבינו גם הקושיא הראשונה הנ"ל די"ל דרבינו סובר דכיון דהגמ' דהוריות קאמר דהמצוה ראשונה היתה ע"ז והפשט בגמרא עכצ"ל לרבינו כהנ"ל מחמת קושית התשב"ץ דהגמרא דהוריות לא הקשה על זה מהברייתא דעשר מצות אלא לר' יוחנן אבל לר' יצחק באמת כן הוא דמצוה הראשונה שנצטוו תחלה הוא ע"ז כהנ"ל וכיון דרבינו פסק כר' יצחק ע"כ התחיל רבינו למנות את הלא תעשת תחלה כמובן, וא"כ ממילא י"ל דמשום כוונה זו הפסיק רבינו בין הלאוין דע"ז ומנה לאו דלא תחלל למצוה ב' להורות בזה ההפסק שהוא התחיל למנות את הלאו דע"ז שנצטוו במרה ושם לא נאמרו הז' לאוין כהנ"ל וע"כ הפסיק בין הלאוין דע"ז, וזה ל"ק דמדוע נקט רבינו דוקא הלאו דלא תחלל למצוה ב' מדוע לא נקט לאו אחר דע"ז י"ל כמ"ש האלה המצות הנ"ל דכיון דלאו דלא תחלל חמור מלאו דע"ז ע"כ נקט זה וגם ביראים ז"ל סי' ו' מוכח דסובר כאלה המצות מדכ" וז"ל מצינו ענשו מרובה יותר משאר עבירות עי"ש או י"ל דמש"ה נקט רבינו לאו זה משום דבפסיקתא זוטרתא פ' אמור איתא ולא תחללו את שם קדשי זה יחוד השם כו' עי"ש וי"ל דכיון דבמצות עשת נקט ג"כ רבינו למצוה ב' יחוד השם להאמין שהוא אחד בשמים וארץ ע"כ נקט גם במל"ת למצוה ב' לאו דלא תחלל שהיא ג"כ יחוד השם והטעם של הפסקה כדי ליישב מעליו שני קושיות הנ"ל ודו"ק:1הנה הרמב"ם מחלק את הלאו דלא תחלל לשלשה חלקים דז"ל בסה"מ מל"ת ס"ג והעון הזה יחלק לשלשה חלקים שנים כוללים והאחד מיוחד ואולם החלק האחד הכולל כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד כו' הנה הוא חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כו' ואם עבר ולא נהרג כבר חילל את השם ועבר על לאו זה כו' והחלק השני הכולל ג"כ כשיעשה האדם עבירה אין תאוה ?ה ולא הנאה אבל כיוון בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה מחלל ג"כ ולוקה ולפיכך אמר וחללת את שם אלקיך כי זה מכוון להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה, והחלק המיוחד הוא שיעשה אדם ידוע במעלה ובטוב מעשה פעולה אחת נראה בעיני ההמון שהוא עבירה ואין ראוי לנכבד לעשות דמיון הפועל ההוא אעפ"י שהפועל מותר הנה הוא חלל את השם כו' עכ"ל וכן בחיבורו הלכות יסוה"ת פ"ה הביא ג"כ את השלשה חלקים דבהלכה ד' שם הביא את החלק הראשון הכולל ובהלכה י' שם הביא את החלק השני הכולל ובהלכה י"א שם הביא את החלק המיוחד ואין שום חילוק בין מ"ש בסה"מ למ"ש בחיבורו אלא בזה דבסה"מ כתב על חלק השני הכולל ולוקה וא"כ נראה דסובר דאם אדם עבר עבירה לא מחמת תאוה והנאה אלא להכעיס אז חוץ ממה שמחויב מלקות מחמת עבירה מהלאו המיוחד לעבירה זו לוקין ג"כ משום לאו דלא תחלל אבל בחבורו ל"כ על חלק השני הכולל ולוקין זה באמת טעמא בעי וכבר עמד עליו הנר מצוה סי' י"א אות ל"ג וז"ל והנה מה שמחייב רבינו מלקות בחלק הב' תמיה לי אמאי לא הזכירו בחיבורו פרק הנ"ל וגם בפ' י"ט מהל' סנהדרין לא מנאו במנין הלוקין ושמא י"ל דסמך רבינו על מה שמנה בהל' סנהדרין שם אות קל"ה הנשבע לשקר והוה בכלל זה הנשבע לשקר בשאט בנפש להכעיס בלי שום הנאה ולוקה שתים אחד משום שבועת שקר ואחד משום חילול השם כו' עכ"ל ועל תירוצו של הנ"מ חוץ ממה שתירוצו דוחק מאד ק"ל דלפי דבריו אכתי קשה דאמאי כתב הרמב"ם ז"ל הל' סנהדרין שם הל' ד' כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מב"ד שלוקין עליהן קס"ח הלא קס"ט הן כיון דאיכא גם לאו דלא תחלל, ע"כ נ"ל בס"ד דבהל' יסוה"ת מש"ה ל"כ הרמב"ם ולוקין משום דסמך על מ"ש בהלכה ד' שם וז"ל ואעפי"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו כו' דממילא נשמע מזה דהיכי דעבר על לאו דלא תחלל שלא באונס אז באמת לוקין אם הוא בגוונא דלוקין דהיינו שיהא בו מעשה וגם לא יהא התראת ספק כמ"ש לקמן בס"ד מזה וכיון שכ' הרמב"ם בהלכה י' שם כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשוט בנפש להכעיס הר"ז מחלל את השם א"כ ממילא נשמע מהל' ד' שם דלוקין על זה כיון דעבר עליה שלא באונס הגם דבסה"מ ג"כ כתב כמ"ש בהלכה ד' ואפ"ה קאמר ולוקין י"ל דבחיבורו דרכו לכתוב בדיוק יותר על דרך הגמ' כמ"ש היד מלאכי כללי הרמב"ם אות ג' וז"ל כל דברי הרמב"ם הם בתכלית הדיוק ויש לדקדק ולפלפל בדבריו כבגמ' וא"כ שפיר יכלינן למימר דסמך בחיבורו על הלכה ד', והא דלא מנה בהל' סנהדרין הלאו דלא תחלל בין הלאוין שלוקין עליהן ע"ז י"ל דלא מנה שם אלא הני לאוין שאין מציאות עבירות הלאו במזיד ובהתראה בלא מלקות אבל לאו דלא תחלל כיון דאיכא חלק שיעבור על לאו זה בלא מלקות דהיינו חלק הראשון הכולל והאחד המיוחד הנ"ל וכיון דליכא אלא חלק אחד עם מלקות ע"כ לא מנה שם את הלאו זה כמובן:1וגם החינוך ז"ל מצוה רצ"ה העתיק הג' חלקים של הרמב"ם הנ"ל וכ' על החלק השני הכללי הנ"ל וילקה והמנ"ח סוף מצוה רצ"ו כתב וז"ל והנה תיבות וילקה ליתא בהרמב"ם וג"כ מבואר שם בשינוי לשון קצת דאם עבר בשאט נפש להכעיס הר"ז חילל את השם עכ"ל נראה דהמנ"ח כיוון על הרמב"ם בחיבורו הנ"ל דמה שהעתיק המנ"ח מהרמב"ם הלשון זה ליתא אלא בחיבורו ונראה בפירוש דלא ראה מ"ש בסה"מ כיון דשם כתב בפירוש כמ"ש החינוך, וגם הזוהר הרקיע ז"ל מל"ח כ"ז אות ט"ו הביא בקיצור כל הג' חלקים של הרמב"ם וכן הביאו האלה המצות סי' הנ"ל ומצות השם מצוה רצ"ו וא"כ ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא אלא החלק המיוחד והשמיט את השני חלקים הכוללים הנ"ל ואח"כ ראיתי בפ"ד ז"ל בד"מ ח"ב דף ס"ו ע"ב שהקשה חלק אחד מקושיתינו דבתר דהב"א את הג' חלקים הנ"ל כתב וז"ל והסמ"ג מל"ת ב' לא פירש באזהרה זו כ"א חלק האחד המיוחד ואני תמיה אמאי לא פירש נמי שמחויב למסור עצמו דמלבד דביטל מ"ע עבר על ל"ת ועי' מ"ש רש"י בפי' החומש עכ"ל אבל ע"ז דמדוע לא הביא רבינו גם את החלק השני הכולל לא תמה הפ"ד ובאמת גם על זה ק"ל ובנ"מ סימן הנ"ל ראיתי שכ' על קושיות הפ"ד וז"ל ואנכי לא ידעתי מה זה תמיה שכבר כתבו הסמ"ג בפי' בחלק עשין מצוה ה' יעיי"ש והיו עיניך רואות עכ"ל ואני ראיתי במ"ע ה' ולא מצאתי שם שיכתב רבינו מזה דמי שלא מוסר עצמו בגוונא דחייב למסור שעבר גם על לאו דלא תחללו אם לא שנאמר דנ"מ כיוון על מה שהביא שם רבינו את הת"כ ובת"כ איתא שם גם לא תחללו וסובר הנ"מ דהת"כ סובר דלא תחללו קאי גם על אם עבר ולא מסר עצמו וכיון שהביא רבינו את הת"כ ממילא נשמע מזה דסובר דאם עבר ולא מסר עצמו דעובר על לאו דלא תחללו והוי כאלו הביא בפירוש את זה כן צ"ל בכוונת תירוצו של הנ"מ ומחמת כונה זו עשה את הפ"ד כאלו לא ראה מ"ש רבינו במ"ע ה', אבל לי"נ דח"ו לומר על הגאון אמיתי תנא דאורייתא כן דבודאי ראה אלא בכונה עמוקה הקשה את קושיתו על רבינו ולא בחנם מסיים הפ"ד עי' מ"ש רש"י בפי' החומש דכך הקשה הן אמת דרבינו מ"ע ה' כתב וז"ל מ"ע לקדש שמו הגדול שנ' ונקדשתי בתוך בני ישראל ותניא בת"כ בפ' אמור ממשמע שנאמר לא תחללו שומע אני אבל קדש מה ת"ל ונקדשתי מסר עצמך על קדושת שמו עכ"ל וסובר הפ"ד דמת"כ זו לא מוכח דלא תחללו קאי גם על אם לא מסר עצמו דאלת"ה מה קאמר הת"כ ת"ל ונקדשתי מסר עצמך כו' הלא גם מלא תחללו נשמע את זה וא"כ קמה קושית הת"כ בדוכתי מה ת"ל ונקדשתי דכמו כשאמרינן בהה"א דונקדשתי ג"כ פירושו קדש גרידא הקשה הת"כ הלא גם ולא תחללו פירושו כן ומה ת"ל ונקדשתי כמכ"נ קשה אם נאמר דולא תחללו פירושו שחייב למסור עצמו אע"כ דהת"כ סובר דולא תחללו קאי לקדש שמו יתברך דהיינו שלא יעשה חילול השם כהחלק המיוחד או כהחלק השני הכולל הנ"ל ולא קאי על חלק הראשון הכולל על חיוב מסירת נפש כן יכלינן לפרש בת"כ כיון דלא אמר בפירוש דלא תחללו קאי גם על מסירת נפש וגם מרש"י עה"ת יש ראי' לזה דבפ' אמור כתב וז"ל ולא תחללו לעבור על דברי מזידין ממשמע שנאמר ולא תחללו מת"ל ונקדשתי מסור עצמך וקדש שמי עכ"ל וסובר הפ"ד דכונת רש"י במ"ש על דברי מזידין היינו החלק השני הכולל הנ"ל ודלא כמ"ש השפתי חכמים שם ומדלא כתב רש"י בפירושו של לא תחללו גם השאר חלקים הנ"ל עכ"מ דרש"י סובר דהפשט הפשוט של לא תחללו אינו אלא שלא לעבור על דברי מזידין דהיינו שלא לעבור על עבירות להכעיס ואי נאמר דבת"כ ל"ל דל"ס דלא תחללו לא קאי על חיוב מס"נ אלא סובר דקאי גם על חיוב מס"נ א"כ קשה על רש"י שהביא אח"כ את הת"כ דאמאי ל"כ רש"י בפירושו של לא תחללו גם זה דאם לא מסר עבר גם על לאו דלא תחללו מלבד הבטול עשה דונקדשתי אעכ"מ דרש"י סובר דבת"כ י"ל דלא תחללו לא קאי על חיוב מס"נ וע"כ לא מפרש רש"י אלא שלא לעבור על דברי מזידין כיון שהוא דרש הפשוט, ואין להקשות סוף סוף קשה על רש"י אם נאמר בכונת רש"י כהנ"ל ולא כמ"ש הש"ח מהגמ' סנהדרין ע"ד ע"א דאיתא בפירוש דלא תחללו צווי על מס"נ ג"כ וביומא פ"ו ע"א איתא דהוא צווי על חלק המיוחד הנ"ל וא"כ אמאי ל"כ רש"י גם את זה דעל זה י"ל דרש"י סובר דהפי' הפשוט של לא תחללו שלא יעבור על דברי מזידין דהיינו חלק השני הכולל הנ"ל ומ"ש הגמ' היא הדרש ורש"י לא נקט אלא הפירוש הפשוט אבל אי הוי סובר רש"י דאא"ל בת"כ אלא דסובר דלא תחללו ג"כ צווי על מס"נ אז קשה על רש"י דמדוע לא הביא גם את זה אף שהוא ג"כ הדרש של הפסוק כיון דרש"י הביא את הת"כ תיכף אח"כ כמובן אעכ"מ מרש"י דבת"כ י"ל כהנ"ל, וא"כ י"ל דהכי הקשה הפ"ד על רבינו אמאי לא פירוש נמי במל"ת ב' שמחיוב למסור עצמו דמלבד שביטל מ"ע עבר על ל"ת וא"ת שכבר פירוש את זה במ"ע ה' כמ"ש הנ"מ ע"ז כתב הפ"ד עי' מ"ש רש"י בפי' החומש כונתו דמשם מוכח דיכלינן למימר בת"כ כהנ"ל וא"כ לא מוכח ממ"ע ה' מידי כיון דשם ל"כ רבינו בפירוש את זה אלא הביא את הת"כ ובת"כ באמת יכלינן למימר כהנ"ל וע"כ לא הקשה הפ"ד אמאי לא קאמר הסמ"ג או לא כתב הסמ"ג אלא אמאי לא פירוש כמובן וזה באמת קושיא גדולה על רבינו:1ונ"ל בס"ד דא"ל דרבינו סובר כהיראים ז"ל שכ' סי' ו' וז"ל וצוה הבורא שיהרג אדם ועל יחלל ש"ש כדתניא בת"כ ממשמע שנ' כו' והעתיק את הת"כ שהעתקנו מחודש ה' נראה מהיראים דסובר בת"כ דלא תחללו קאי גם על מס"נ וגם הש"ח ז"ל פ' אמור כתב על מ"ש רש"י לעבור על דברי מזידין וז"ל ר"ל מי שרוצה להעבירך על הדת על תשמע לו לעבור על דבר עכ"ל וא"כ י"ל דגם רש"י סובר בת"כ כמ"ש היראים וגם אליבא דרבינו י"ל דסובר כן וממילא שפיר י"ל כמ"ש הנ"מ הנ"ל דכבר הביא רבינו א"ז במ"ע ה' ול"ק קושיות הפ"ד, או י"ל בכונת הפ"ד במה שסיים עי' רש"י דכונתו בזה לתרץ קושיתו מעל רבינו דהיינו עד ועי' כו' הוא הקושיא ומועי' ואילך מתחיל התירץ כיון דפ"ד ג"כ סובר בכוונת רש"י כהש"ח דרש"י כיוון על חלק הראשון הנ"ל וע"ז הביא רש"י אח"כ את הת"כ וא"כ מוכח מרש"י דת"כ סובר דלא תחללו קאי גם על מס"נ וממילא י"ל דגם רבינו סובר כן ושפיר י"ל כתירוצו של הנ"מ הנ"ל ומשום כונה זו מסיים הפ"ד ועי' מ"ש רש"י כו' ול"ק על רבינו קושיתו כמובן, אבל קושיתינו עדיין במקומה עומדת דאמאי לא הביא רבינו גם חלק השני הנ"ל וגם מהיראים נראה בפי' דכ' את כל הג' חלקים של הרמב"ם הנ"ל דבסי' ו' הביא את חלק המיוחד הנ"ל ובסי' ה' בתר דהביא גם שם את הת"כ הנ"ל כתב וז"ל פירוש על קידוש השם שלא יפקיר אדם במעשיו או בדבריו באחת מכל מצות האמורות בתורה ואפילו דיקדוק אחד מדברי סופרים כו' והלשון שלא יפקיר כו' באחת מכל מצות כו' מורה דזה חלק השני הכולל הנ"ל כן י"ל בהיראים אבל על רבינו קשה כהנ"ל וגם על הפ"ד ק"ל דמדוע הקשה דוקא דמדוע לא הביא רבינו את חלק הראשון הנ"ל אמאי לא הקשה גם מחלק השני.2ונ"ל בס"ד לומר ברבינו כך בהקדים לפרש את הרמב"ם הנ"ל דלכאורה צריך להבין דמנ"ל דהלאו לא תחללו יתחלק לג' חלקים בשלמא החלק הראשון הכולל י"ל שלמד מגמרא סנהדרין ע"ד ע"א דאיתא שם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל לא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וסובר הרמב"ם דגם בצנעה איכא לאו דלא תחללו אלא העשה דונקדשתי ליתא בצנעה כמ"ש הגמרא שם דלא הוי אלא בעשרה דאתיא תוך תוך אבל על לאו דלא תחללו סובר הרמב"ם דעבר אפילו בינו לבין עכו"ם או בינו לבין עצמו כמ"ש לקמן בס"ד עי' לח"מ הל' יסוה"ת פ"ה הל' ד', וגם החלק המיוחד הנ"ל שהביא בהלכה י"א שם י"ל שלמד מגמ' יומא פ"ו ע"א עי"ש אבל החלק השני שכ' הלכה י' שם שאם עבר אדם על עבירה להכעיס עובר גם על לאו דלא תחללו את זה מנ"ל, ונ"ל בס"ד דהרמב"ם סובר כרש"י וכפירוש הראשון שכתבנו מחודש ה' דסובר הפ"ד ברש"י דפשט הפשוט של חילול שלא יעבור על דברי מזידין דהיינו להכעיס אלא הרמב"ם הביא גם ראי' ע"ז משבועת שקר דכתיב שם וחללת את שם אלהיך ושבועת שקר הוי עבירה שאין בה הנאת גשמיות ואם עבר עליה בודאי דלא עשה את זה אלא להכעיס וכתיב ביה וחללת ממילא נשמע משם דלשון חילול שייך על עבירה להכעיס וזה שמסיים הרמב"ם הלכה י' ובסה"מ ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת וגו' כונתו דלפיכך נאמר כדי שנלמוד משם דאם עבר אדם על עבירה להכעיס עובר גם על לאו דלא תחללו וגם זה נראה בפירוש מהלכה י' דסובר דאפילו כשעובר על עבירה להכעיס בינו לבין עצמו או בגוונא דליכא למיחש שילמדו ממעשיו ג"כ עובר על לאו דלא תחללו דומיא דשבועת שקר דאם נשבע לשקר בינו לבין עצמו דעובר על לאו דשבועת שקר כמכ"נ בלאו דלא תחללו וכהנ"ל בשם הלח"מ, וממילא מה מאד יש ליישב בזה בס"ד מה שיש לדקדק על הרמב"ם דאפילו לפי דברינו הנ"ל מחודש ד' דסמך על הלכה ד' סוף סוף טעמא בעי דמדוע סמך בזה ולא כתב בפירוש בהלכה י' ולוקין אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דאי הוי כתב בהלכה י' ולוקין אז הי' יכלינן למימר דסובר דלא עבר אדם על לאו דלא תחללו אלא בגוונא דאיכא למיחש שמא ילמדו ממעשיו אבל לא בינו לבין עצמו כיון דמלקות ליכא אלא בעדים והתראה ואיכא עכ"פ חשש על עדים גופא שילמדו ממעשיו אח"כ כמובן וכדי שלא נאמר כן ע"כ ל"כ בהלכה י' ולוקין כדי שנדע דגם בינו לבין עצמו כשעשה להכעיס עובר על לאו דלא תחללו ואת זה שלוקין סמך על הלכה ד' כנ"ל בס"ד בשיטת הרמב"ם:1אבל רבינו י"ל דסובר כרש"י ביומא דף הנ"ל דכ' ד"ה חילול השם וז"ל חוטא ומחטיא אחרים וכ"כ הר"ן שם ועי' בדינא דחיי דעל מ"ש רבינו אבל מי שיש בידו חילול השם כתב חוטא ומחטיא נראה דגם הדד"ח סובר בדעת רבינו דסובר כרש"י וא"כ י"ל דסובר דגם אם עבר על עבירה להכעיס ג"כ לא עבר על לאו דלא תחללו אלא בגוונא דשייך ביה שיהא חוטא ומחטיא אבל בינו לבין עצמו סובר רבינו דלא עבר על לאו דלא תחללו וי"ל דלמד א"ז מגמ' דיומא הנ"ל דק"ל דאי כהרמב"ם אמאי לא אמר הגמרא על היכי דמי חילול השם גם את האופן זה דאם עבר על עבירה להכעיס אעכ"מ דהגמ' סובר דבכה"ג ליכא חילול השם אלא דוקא כששייך בי' חוטא ומחטיא וא"ז ל"צ למימר כיון דממילא ידעינן במכ"ש מהני אופנים שמשני הגמר' שם שהם דברים המותרים ואפ"ה אם עשה בגוונא דיכלינן ללמוד מהם היתר על עבירה נקרא חילול השם מכ"ש לעשות עבירה להכעיס בגוונא דשייך בי' חוטא ומחטיא בודאי חילול השם ומש"ה ל"כ רבינו ג"כ אלא את החלק המיוחד הנ"ל משום דסובר דחלק השני ידעינן במכ"ש מחלק המיוחד הנ"ל וא"כ י"ל דרבינו עם הרמב"ם בזה פליגי הרמב"ם סובר דעל חלק השני לא בעינן שיהא חוטא ומחטיא כהנ"ל אבל על חלק המיוחד הנ"ל גם הרמב"ם סובר דבעינן שיהא חוטא ומחטיא כיון דהפעולה היא פעולת היתר וכל האיסור אינה אלא משום מחטיא וא"כ לא הוי' ידעינן החלק השני במכ"ש מחלק המיוחד וע"כ כתב בפירוש גם את החלק השני ועל הראי' הנ"ל לרבינו מגמ' דיומא י"ל דסובר כיון דהחלק השני הוי הפשט הפשוט בקרא כהנ"ל בשם רש"י ע"כ לא נקט הגמ' את זה דהגמ' לא נקט אלא מה שנלמד מהדרש דאל"כ אמאי לא נקט הגמ' גם את החלק הראשון הנ"ל, אבל רבינו סובר דגם על חלק השני ג"כ לא חייב אלא בגוונא שיהא חוטא ומחטיא וע"כ לא נקט את החלק השני משום דממילא ידעינן במכ"ש מחלק המיוחד כהנ"ל ועי' תויו"ט אבות פ"ד מ"ד ד"ה כל המחלל ש"ש בסתר ותראה משם דסובר דלא מקרי חילול השם אלא בגוונא שחוטא ומחטיא ובלחם שמים בתירץ אחד שם מוכח דסובר דלא בכל חילול השם בעינן שיהא חוטא ומחטיא וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר כהלחם שמים ורבינו סובר כהתויו"ט ואי קשיא סוף סוף אמאי לא הביא רבינו גם את חלק השני כדי לאשמעינן שלוקין עליו כמ"ש הרמב"ם בסה"מ והחינוך הנ"ל מחודש ה' כיון דאת זה לא ידעינן מחלק המיוחד דבחלק המיוחד בודאי גם רבינו סובר דאין לוקין דאל"כ הו"ל למימר בהדיא דלוקין, ע"ז י"ל דרבינו סובר דגם על חלק השני ג"כ אין לוקין וטעמא דלכאורה קשה דאמאי באמת אין לוקין גם על חלק המיוחד ואינ"ל משום דהמעשה שעשה מעשה היתר וכמ"ש בסה"מ אעפ"י שהפועל מותר כהנ"ל דע"ז גופא קשה דמה הוה שהמעשה היתר הוא הלא כיון דע"י מעשה זו עובר על לאו דלא תחללו א"כ הוי כמעשה איסור דבכל הלאוין לא הוי המעשה מעשה איסור אלא בשביל הלאו וא"כ אמאי לא יהא לוקין ואינ"ל משום דמעשה זו לגבי אינש פשוט שאינו ת"ח הוי מעשה היתר הלא מצינו במלאכת שבת לר"י דאומן דרך אומנתו חייב ולוקין עליו אף דגם שם לגבי אינש דלאו אומן הוי מעשה היתר כגון להוציא מחט עי' פ"ר דשבת ואפ"ה חייב א"כ ג"כ אמאי אין לוקין, ונ"ל לתרץ בס"ד בהקדים מה שנסתפקנו בחלק המיוחד הנ"ל דכיון דכל האיסור של חלק המיוחד דחיישינן דכשת"ח או אדם גדול עושה מעשה שנראה בעיני ההמון שהוא עבירה ילמדו ממעשיו לעבור עה"ת וכמ"ש רש"י יומא דף הנ"ל על הא דאמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר וז"ל וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל עכ"ל ונסתפקנו אי דוקא אז עבר על לאו דלא תחללו כשבאמת למד ממנו איזה אדם לזלזל באיזה עבירה אבל אי לא למד עדיין אז באמת לא עבר על לאו או דילמא אפילו כשלא למד שום אדם לעבור על עבירה אפ"ה כיון דאיכא למיחש שילמוד ממנו ג"כ עובר ומה שהביאנו לספק זה כיון דרש"י כתב ולמד ממני ול"כ שמא למד ממני וכן על הא דאמר ר"י כגון אנא דמסגינא ד"א בלא תורה ובלא תפילין כתב רש"י וז"ל ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי ולמדים הימני להבטל מת"ת ול"כ שמא למדים וגם הר"ן שם כתב כרש"י וכ"כ רש"י שבת ל"ג ע"א ד"ה חילול השם וז"ל אדם גדול שבני אדם למדים הימנו ואינו נזהר במעשיו נמצאו הקטנים מזלזלין בתורה על ידו ואומרים זהו מבין שאין ממש בתורה ובמצות ונמצא השם מתחלל נעשה דבריו חולין ע"כ נראה מלשונות רש"י דאינו עובר על לאו דלא תחללו אלא דוקא כשלמדים ממנו ומזלזלין וא"כ י"ל דמש"ה אין לוקין על חלק המיוחד לכ"ע משום דהוי התראת ספק דאפשר שלא ילמדו ממנו, וממילא שפיר י"ל דרבינו סובר שגם על חלק השני ג"כ אין לוקין דלפי הנ"ל דסובר דגם בחלק השני הטעם משום חוטא ומחטיא עי' בברטנורה ז"ל יומא פ"ח מ"ח שכ' וה"מ כשלא חילל את השם כלומר שלא חטא והחטיא אחרים אלמא דג"כ סובר כן א"כ גם חלק השני הוי התראת ספק ואין לוקין עליו דבשלמא הרמב"ם דסובר דבחלק השני אפילו בינו לבין עצמו עובר כהנ"ל שפיר כתב דלוקין על חלק השני ובחלק המיוחד דגם הרמב"ם סובר דהטעם משום חוטא ומחטיא ע"כ ל"כ על חלק זה דלוקין אבל רבינו דסובר גם בחלק השני חוטא ומחטיא באמת סובר גם בחלק זה דאין לוקין וע"כ שפיר יכלינן למימר דרבינו סובר דחלק השני לומדים במכ"ש וכהנ"ל וחלק הראשון הכולל הביא באמת במ"ע ה' וסובר כהיראים ול"ק על רבינו לא קושיות הפ"ד ולא קושיתינו כמובן. אבל על הסמ"ק ז"ל ק"ל דלא הביא בסי' פ"ה אלא החלק המיוחד ובסי' מ"ד במ"ע ונקדשתי לא דיבר כלום מלאו זה וגם לא הביא את הת"כ הנ"ל וא"כ קשה עליו קושיות הפ"ד שהקשה על רבינו דמדוע לא הביא החלק הראשון הכולל ועל הסמ"ק לא יכלינן לתרץ כמו שתירץ הנ"מ על רבינו וכמו שפרשנו את דבריו לעיל כיון דהסמ"ק גם במ"ע דונקדשתי לא הביא הלאו דלא תחללו ולא הת"כ וגם קשה עליו קושיתינו הנ"ל דמדוע לא הביא גם החלק השני הכולל הנ"ל אלא על קושיתינו י"ל דסובר כרבינו דחלק השני ידעינן במכש"כ כהנ"ל אבל קושיות הפ"ד נשאר עליו בתימא וצ"ע:
